חיים גולן

בן לאה ויעקב גלינסון. נולד בשנת תש"ח (1948) בפתח תקווה. אח צעיר ליהודה וישראל.

חיים גדל והתחנך בשכונת גאולה שבפתח תקווה. אחיו ישראל תיאר אותו כילד עם תלתלי זהב, שובב שעל ברכיו דרך קבע שריטות עם כתמי יוד. למד בבית הספר היסודי "הס", לשם פסע כל בוקר עם שיירת ילדים מהשכונה דרך שדות ה"מושבה" – כפי נקראה אז פתח תקווה. לעיתים היו נוסעים יחד באופניים מהבית לבית הדוד בקיבוץ פלמחים.

המשיך ללימודים בבית ספר הימי "מבואות ים" הסמוך למושב מכמורת. לפני הגיוס לצה"ל עבד בצי הסוחר כְּיַמאי והפליג לארצות אחרות.

לאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת בחיל הים. הוא הוצב באוניית חיל הים (אח"י) יפו, ולאחר שזו הורדה משירות, שובץ לתפקיד במסגרת ההנדסה הימית.

אחרי שהשתחרר מצה"ל, עבד בתעשייה האווירית בתפקיד אחזקה.

בשנת 1969 הכיר את אהבת חייו שרה, ורק לאחר מכן התברר שהכיר מבית הספר את אחיה, רב-טוראי שמואל (שמוליק) צלניק שנפל בטיבוע אח"י אילת שבה שירת, באוקטובר 1967. כעבור שנה הם נישאו, ובהמשך נולד בנם הבכור שמואל (שמוליק). בספטמבר 1973 נולדה הבת גלית.

שלושה שבועות אחרי לידת בתו, עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, התגייס לשירות מילואים עם חבריו ליחידה, אף על פי שמנהליו הפצירו בו שלא יעשה זאת וחרף העובדה שלא הייתה חובת גיוס לעובדי התעשייה האווירית. הוא הוצב כמכונאי והגאי ברפסודה באזור גשר הגלילים בתעלת סואץ. ביום 16.10.1973, סמוך למוצב "לקקן", הפציצו מטוסי מיראז' לוביים שסייעו לכוחות המצריים כְּלֵי שיט של צה"ל. חיים נפצע במהלך הפצצה זו בעמוד השדרה בעת שרסיס חדר לצווארו.

הוא פונה לבית חולים "הדסה עין כרם" במצב קשה מאוד והיה משותק בארבע הגפיים. תקופת השיקום נמשכה למעלה מתשעה חודשים. חיים היה אדם חזק מאוד, ובזכות תרגול וכוח רצון הצליח להפעיל שוב את ידיו, נעזר בכיסא גלגלים ואף למד נהיגה. משהשתחרר מבית החולים השיקומי, חזר לעבוד בתעשייה האווירית בחצי משרה.

המשפחה גרה בפתח תקווה ולאחר מכן עברה למושב כפר מעש הסמוך. בשנת 1978 נולד עוד בן - לירון.

מדי בוקר היה לו מעין טקס טרם צאתו לעבודה – קריאת העיתון מתחילתו ועד סופו, ובערב צפה בקביעות במהדורת החדשות בטלוויזיה. הוא הירבה להתווכח על פוליטיקה. אומנם לא ויתר בוויכוחים אלה, אך הבין מתי יש להפסיק כדי להימנע מיריבות. אבי חברו הטוב סיפר, "יכולנו לומר אחד לשני כל דבר בכל נושא, גם אם היו בינינו לעיתים חילוקי דעות".

חיים אהב את חבריו, חלקם חברי ילדות שלמדו עימו ב"מבואות ים" ולאחר מכן שירתו עימו בחיל הים. הוא נהנה לארחם ולבלות במחיצתם במשך שעות. בשעות הפנאי עסק באומנות – גילף בעץ ועסק בצורפות. רעייתו תיארה אותו כאומן בנפש, ואחיו ישראל הוסיף שיצירות האומנות שלו עוררו השתאות. הדייקנות הטבעית שלו סייעה לו בתחביבים אלה. כך למשל שקד יותר מחודש על גילוף של כף מעץ, עד שהיה שבע רצון מעבודתו. הוא גם הירבה במחמאות, פרגון ועצה טובה לעבודות האומנות שיצרה רעייתו.

עיסוקים נוספים שאהב היו עבודה בגינה ופתירת תשבצים, ואף בלט עם יכולת ביטוי ספרותית מרשימה. היה "הנדימן", בעל ידי זהב שידע לתקן כל דבר, וזאת למרות הקושי בתפקוד הידיים. חברים התייעצו עימו בעניינים כאלה, ואחיו סיפר שהיה מומחה לכל נושא טכנולוגי.

חיים התאמן בקביעות בבית הלוחם ואף זכה פעמיים במקום הראשון באליפות הארץ בטניס שולחן למשותקים. פעמיים השתתף באולימפיאדת הנכים באנגליה. הוא מאוד התעניין בספורט, נכדתו שלא אהבה כדורגל הודתה שצפייה במשחק כדורגל עם סבא חיים הייתה חוויה מסוג אחר, משום שהוא תיאר את המהלכים, הסביר אותם והתרגז על שגיאות.

חיים הכיר במגבלות שלו ולמד להסתדר ולעקוף את הקשיים. הוא לא ריחם על עצמו, לא התלונן, לא נכנע לדיכאונות וגם לא חיפש אשמים, מעולם לא חשב שמגיע לו יחס מיוחד בגלל נכותו הקשה. המוטו שלו היה: "זה המצב וצריך לחיות איתו". כשאדם בסביבתו היה מביע קושי, אמר לו: "קשה אז מתגברים. לעיתים ממש קשה וצריך למצוא את הדרך להתגבר". כוח הרצון שלו, התמקדותו במחצית הכוס המלאה ואצילות הנפש שלו היו דוגמה לכל סובביו.

חיים גולן נפטר ביום י"ז בטבת תשע"ז (15.1.2017). בן שישים ושמונה היה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בכפר מעש. הותיר אישה, שני בנים ובת, נכדים ואח.

ספדה רעייתו שרה: "זהו, רכבת הרים נעצרה, הזוי. חיים שלי, איש אשר אהבתי ואוהב לעולמים. אתה האדם שהשלמת לי את הלב באהבה ונתינה ... עברנו יחד סערות קשות שהמילים לא יצליחו לתאר – רגעי כאב, חוסר ודאות, תחושה של תלות, תקווה ופחד ... אני בת מזל כי זכיתי לאהוב אותך ולהיות נאהבת באותו האופן על ידיך. היית בעל, אבא, סבא וחבר אמיתי".

אחיו ישראל כתב: "גידלת, יחד עם רעייתך שרהל'ה, משפחה ושבט למופת. כל ילדיך הוכנו היטב לחיים עצמאיים, היית גם 'סבא ננה' למופת. תמיד הייתה לך עצה טובה מאוד לכל בעיה, צרה או מצוקה. עצה זו תחסר לכולנו".

נכדתו עדי כתבה: "סבא, נדמה שהדברים המשיכו. הלכתי לבית ספר, חזרתי לשגרה. אבל ללא ספק, הכול השתנה. כשהלכת, משהו בי נשבר, והאדם היחיד שהיה יכול לתקן את השבר הוא אתה, עם ידי הזהב שלך. עבר חודש, אבל הכאב והדמעות עדיין לא פסקו, הם לא יפסיקו לעולם. הסתכלתי בתמונות, וכמה טוב היה לראות את פניך המחייכות. אני מצטערת אם לא אמרתי לך מספיק שאני אוהבת אותך. כל כך כל כך. אתה סבא מדהים, לא יכולתי לבקש טוב ממך. אני מבטיחה לך, לעולם לא אשכח את זה. בחייך עברת הרבה אתגרים ומכשולים, לימדת אותי שאין דבר שלא אוכל לעשות, הרי אתה שומר עליי. באהבה עד אין קץ".

כתב אבי, חברו הטוב כל חייו מימי גן הילדים: "'קשישא וקורגוס', כך נהגנו לכנות אחד את השני. לא ניתן לתמצת שישים וחמש שנות חברות אמיתית כנה ואוהבת, אין עוד חברות כזו. זכות גדולה נפלה בחיקי להיות לצידך בכל פרקי חייך...

רוב חייך, ארבעים ושלוש שנים, ישבת על כיסא גלגלים בשל פציעתך ומעולם לא ריחמת על עצמך. שמרת על אצילות נפש מאין כמוה. היית אדם חכם, נבון, בעל ידי אומן ואיש אשכולות, בעל יכולת ביטוי ספרותית מרשימה, צנוע, מלא נתינה ואהבה. ידענו תמיד לקרוא אחד את זולתו גם במבט עיניים, יכולנו לומר אחד לשני כל דבר בכל נושא. אני מתגעגע לפניני הלשון שלך, לשיחות הבוקר ולפתרון של מילה קשה בתשבץ. חבר יקר ואהוב, הגיע הזמן לנוח ואין לי ספק שהמלאכים הטובים יעטפו אותך בשמחה בחום ובאהבה".

רוביו, חברו מבית הספר "מבואות ים" כתב: "חיים גלינסון ולימים חיים גולן, תמיד תשאר לי כחיים גלינסון, גלי מפ"ת. במכמורת נפגשנו בשנות השישים, בחיל הים שירתנו שנינו במשחתות, אתה באח"י יפו ואני באח"י אילת, מעולם לא נפרדנו עד עזיבתך אותנו ואת משפחתך. חיים חבר נאמן, מסור, רודף צדק ואוהב ישראל. אומן בכל רמ"ח אבריך וגם עם המגבלות לאחר פציעתך הקשה במלחמת יום הכיפורים הצלחת ליצור ולגלף עבודות יפיפיות. מנוחתך בגן עדן".