סגן יובל יפה, בן 21 מצופית, נפל בכיסופים בעת מילוי תפקידו כקצין שריון - היום אנחנו מציינים 30 לנפילתו.

אחיו שחר ספד לו על הקבר הטרי:
״ניסיתי לחשוב הרבה על מה ואיך להגיד פה במעמד הזה, אבל לצערי כל ניסיון כזה נגמר במבט חלול ובלי שום תוצר.
אז במקום להגיד הרבה דברים, החלטתי לספר לכם 3 דברים.
הראשון, הוא שיובל בחייו גרם לי לעשות הרבה דברים שלאו דווקא הייתי רוצה לעשות אותם: למשל לצאת מהמיטה ב6 וחצי בבוקר כי יובל נזכר שהוא חוזר הביתה ולא סידר לעצמו טרמפ הביתה.
למשל להתדיין שעות על מצב המדינה, הציונות והחברה הישראלית למרות שבאמת הייתי מעדיף שלא לעסוק בזה בימים ההם (בניגוד ליובל כמובן)
ולמשל לעמוד על פח אשפה, יחד איתו, מחוץ לאנפילד בנסיעה האגדית שלי ושלו לליברפול, כדי לחכות לאוטובוס הקבוצה שיגיע ויעבור על פנינו במה שהפך לאחת החוויות הכי גדולות שהיו לי בחיים.
יובל גם מצליח, מאז אותו יום רביעי, להמשיך לגרום לי לעשות דברים שלא הייתי עושה כמו ביקור בשישי אחהצ בבית כנסת, כמו שיחה עמוקה של 1 על 1 עם פאר טסי וכמו לנחם בעצמי אנשים שפוגשים אותי, מאחלים ״מזל טוב״ על הולדת אור שלנו ואז משנים את הבעת הפנים שלהם וממלמלים ״משתתף בצערך״. המזל הוא לפעמים טוב אבל גם לפעמים לא טוב, וההשתתפות בצער היא סימלית כי צער אי אפשר לשתף.
הדבר השני שאני רוצה לספר הוא שאומנם עבר רק חודש, אבל אנחנו, המשפחה, כל אחד לפי יכולתו, עמוק בתוך ההנצחה של יובל.
הנצחה דרך הכדורגל ודרך המכינה, דרך דגל באנפילד ותמונה על התוכנייה של ליברפול, דרך מסע של טירונים שיוקדש ליובל, דרך מלגות על שמו, דרך מקום שיוכלו להגיע אליו, להכין בו פק״ל קפה או לשחק כדורגל ודרך המון דברים אחרים שכבר נמצאים אצלנו בראש ועל הדף, שיצאו לפועל בעזרת אנשים מדהימים,
כשהמטרה היא ברורה- שכמה שיותר אנשים ידעו מי היה יובל, מה הוא היה, מה הוא סימל והיווה בשביל אחרים ואולי יותר מהכל, להפיץ אצל כמה שיותר אנשים את האור שהפיץ והיה יובל, כזה שאי אפשר שלא להתאהב בו.
הדבר השלישי והאחרון שאני רוצה להגיד, הוא שנפילתו של יובל הוא אירוע שהוא מזעזע ומורכב לכל הסביבה הקרובה והרחוקה ולכל מי שהכיר אותו, אבל אני מבטיח לכם שאין מורכב כמו לאבד את אחי הצעיר, ולקבל לידיים שלי את בני בכורי, בפער של 13 יום בדיוק.
אבל, ובעיקר בגלל האושר שהוא נותן לי כשאני מחזיק אותו, אני מבטיח שלא יהיה צל על אור. הוא גדל ויגדל בבית שמח, כזה שעל השידה יש תמונות של דוד יובל הגיבור, ויכיר אותו כמו גם את הדרך שבה אנחנו הולכים בשבילו- דרך השמחה, דרך בה בוחרים בחיים.
את השיר ״ירושלים של זהב״ כתבה נעמי שמר לפני מלחמת ששת הימים, במה שהיה הפעם הראשונה מאז תש״ח בה הועלה בשיר נושא ירושלים ומשמעותה לעם היהודי ועם ישראל, בימים בהם לא הייתה בידנו.
אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור הכותל הוסיפה שמר בית חדש לשיר, אופטימי בהרבה ומשנה את אווירת השיר משיר על כמיהה, כאב וחלום אל כאן ועכשיו, אל תקומה.
הבית הנוסף הוא:
״חזרנו אל בורות המים, לשוק ולכיכר / שופר קורא בהר הבית בעיר העתיקה / ובמערות אשר בסלע אלפי שמשות זורחות / נשוב נרד אל ים המלח בדרך יריחו".
יובל מאוד אהב את השיר הזה ולי ולו היו הרבה שיחות עליו, וכדי לחבר את המשמעות של זה אלינו, הפרטית, אגיד- חווינו חורבן, חווינו כאב, נשארו לנו בעיקר זכרונות וכמיהה,
אבל
כמו בשיר, בתזמון הנכון, אנחנו נחזור אל בורות המים, ועוד יזרחו שמשות זוהרות, גם אם לא באלפים, כאלו שיסמלו לנו את יובל ויהיו איתנו לתמיד,
כמוהו״.
יהי זכרו ברוך