זיכרון בסלון

״נולדתי בשנת 1939 באתונה בירת יוון. לאבי היה מפעל יצור נעליים יוקרתיות. אמי הייתה עקרת בית שנעזרה במטפלת. מצבנו הכלכלי היה טוב.

השלווה הופרה לאחר הכיבוש האיטלקי. הוריי נקטו בצעדי זהירות ובחסכונותיהם רכשו מטבעות זהב. עברנו מדירה לדירה לעיתים תכופות. אחי הקטן לא הורשה כלל לצאת מהבית ולשחק בחוץ פן ייתפס. אימצנו לנו שמות יוונים בדויים שיסתירו את זהותנו. אני קיבלתי את השם "וולה", שהוא סיומת חיבה לילדות יווניות נוצריות. אבא המשיך לעבוד במפעל הנעליים באופן מצומצם.
בסוף ספטמבר 1943 נטל הגסטאפו הגרמני את השלטון לידיו. הרב הראשי של אתונה זומן לגסטאפו ונדרש למסור את שמות כל היהודים. הוא ביקש ארכה של ימים אחדים לאיסוף המידע. לאחר התייעצות על מנהיגי הקהילה, עם המחתרת היוונית והארכיבישוף של אתונה, מסר הרב את שמות בני הקהילה שנפטרו ולכל היהודים המליץ לצאת מהעיר. אבא שלי רקם תוכנית בריחה. עברנו לבית חברו הטוב, יווני נוצרי. החבר העביר את המפעל של אבא לפיראוס. באמצעות ניירות מזויפים נסענו לקרדיצה, קיבלנו תעודות עם שמות נוצריים וכך המשכנו את מנוסתינו בקור וברעב, טיפסנו ברגל לפסגת הרי אגרפה והתחבאנו שם כל החורף.
הגענו לכפר קטן אליו הגרמנים לא הגיעו בגלל השלג. הסתתרנו אצל משפחת קליופי ומיכליס חיוטיס כמה שבועות. על כך קיבלו הכרה  לחסידי אומות עולם. באביב ברחנו דרומה. בקושי השגנו אוכל והיה קר מאוד.
כל השנים קיימת בי מועקה "שלא לדבר", כיוון שידעתי שאסור לי לגלות מי אני. חסרה לי הילדות שבלהיות ילדה קטנה שיכולה לצחוק, לרקוד ולשחק עם חברים.
אבא היה אחראי על תוכניות הבריחה וקשר עם אנשים ואמא שמרה על מטבעות הזהב. בסוף המלחמה נותר בידה מטבע זהב בודד, עליו שמרה גם לאחר עלינו לישראל כקמע ועדות לכל שעברנו במלחמה. 
במלחמה איבדתי דודים, בני דודים וסבים. בספטמבר 1949 עלתה משפחתי ארצה״.
זהו תמצית סיפורה של חוה הלל מרמות השבים, בת דוד ואסתר גני.
חוה, כמו גם שורדי ושורדות שואה נוספים ובני ובנות הדור השני יספרו את סיפורם או סיפור הוריהם המלא במסגרת מפגשי זיכרון בסלון שיתקיימו במהלך יום השואה ברחבי המועצה.

קישור לרשימה המלאה באתר המועצה.